האם תם עידן המומחיות?

הקורונה נתנה לנו הרבה סטירות לחי. אחת מהן כואבת במיוחד והיא ההבנה שמומחים לא מסייעים לנו להבין את הסיטואציה שנקלענו אליה, אלא להיפך- המומחים השונים רק סותרים זה את זה ומבלבלים אותנו יותר ויותר.ההבנה הזו מעלה שאלות רבות וגם דילמה קריטית לגבי הרלוונטיות של מומחים בעידן של ידע שמתפרץ בצורה אקספוננציאלית ומשתנה במהירות האור. האם נכון להתמקד רק בתחום אחד בעולם רשתי שבו הכל מדבר עם הכל? 

בואו נחזור רגע למאה ה-7 לפנה"ס שם נולד הפתגם המיוחס למשורר היווני ארכילוכוס: "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר גדול אחד". הוגים רבים השתמשו בפתגם הזה מאז על מנת להסביר את דרכי החשיבה והפעולה שלנו בעולם. ישעיהו ברלין כתב כבר בשנות ה-50 על הגישות המנוגדות, זו הקיפודית שמרוכזת בתחום אחד גדול ולעומתה הגישה השועלית שנעה בין מגוון גדול של תחומים ואסוציאציות כאשר לא תמיד ברור הקשר הלוגי ביניהם. הקיפודים תמיד יחפשו להתאים את המציאות לתובנות שהם מכירים בתחומם, ואילו השועלים יבחנו את המשמעויות על ידי תנועה מתמדת בין התחומים השונים שהם מכירים. השועלים מבינים שהמציאות היא דינמית ומשתנה באופן יומיומי, ולכן צריך תמיד לחבר בין תובנות חדשות ומקורות ידע חדשים על מנת לחשוב על דרכי פעולה מתאימות לסיטואציה החדשה שנוצרה. 

הבעיה היא שבעידן המודרני תכנתו אותנו לפעול בגישה קיפודית- מערכת החינוך על כל שלביה, ארגונים, גופי ציבור וממשל מחנכים אותנו להאמין שהדרך הקיפודית היא הנכונה. תמיד הסבירו לנו שניתן להתמודד עם כל בעיה באמצעות מודלים ותאוריות שהומצאו על ידי מומחים בתחומם או שליחי המומחים (מורים/ מרצים/ מדענים/ נבחרי ציבור…). לפשוטי העם אין ברירה אלא לבטוח במומחים. והנה מגיעה לה הקורונה ומשאירה את ההגמוניה הקיפודית במערומיה: מומחי בריאות מתנגחים זה בזה, חוקרים מנסים להבין את הנגיף המסתורי ובכל יום יוצאים בהצרה שסותרת את קודמתה, מומחי כלכלה עומדים מול מומחי בריאות וכולם משאירים את הציבור מבולבל וחסר אונים.

ג'ים קולינס דיבר על "תפיסת הקיפוד" כמייצגת חברות מופת עמידות. הוא טען בספריו שארגון מצליח צריך להתמקד בתחום אחד שבו יהיה הטוב ביותר. ארגונים מצליחים פחות משולים אצל קולינס לשועלים ערמומים וזריזים שאורבים בכל בוקר לקיפוד, מתכננים להסתער עליו אבל נכשלים כי הקיפוד בוחר באסטרטגיה מנצחת של התכרבלות. אמצעי ההגנה היחיד של הקיפוד הוא התכרבלות והפיכה לכדור קוצני. אגב השועל לעומתו נוקט באסטרטגיות שונות בהתאם לאיום שהוא חש. התפיסה של קולינס נשמעת כל כך לא רלוונטית בעידן של הזדמנויות חדשות שצצות בכל יום ובעידן שבו חברות נדרשות להמציא את עצמן מחדש כדי לא להשאר מאחור. נקודה נוספת היא שהשועליות מאפיינת את החשיבה האנושית היומיומית- כך אנחנו מתמודדים עם החיים ולכן אך טבעי שגם נפעל כך בזירות המקצועיות שלנו. 

פיליפ טטלוק שחקר את נושא השועלים והקיפודים בהקשר של חדשנות ותחזיות עתידיות טען שהסיכוי של "שועל" לחזות התפתחויות עתידיות גבוה הרבה יותר מהסיכוי של מומחה "קיפוד". אופן החשיבה של השועלים מתאפיין בביקורת עצמית ובמציאת טיעונים סותרים, ולכן הם נמנעים מהתלהבות מופרזת כלפי תחזיותיהם. הקיפודים מצד שני, ובייחוד קיפודים המתמצאים מאוד בתחומם, מאמינים מאוד בתחזיות של עצמם...

אז מה זה אומר לגבי למידה ארגונית ולמידה בכלל? במציאות שלנו, ובפרט במציאות החדשה שיצרה עבורנו הקורונה אנחנו נדרשים הרבה יותר לחשיבה שועלית, מורכבת, שמתייחסת למגוון רחב של מומחיויות (המצאתי מילה) ולידע החדש שנולד בכל יום. גם בן גורין אמר פעם "כל המומחים הם מומחים למה שהיה, אין מומחים למה שיהיה". 

בעולם של למידה מתמשכת אנחנו צריכים להיות גם קיפודים וגם שועלים. כדאי שלכל אחד מאיתנו תהיה קיפודיות משלו בתחום אחד או יותר, אבל גם יכולות שועליות שלא יתנו לנו להישאר מאחור או להתכדרר אל תוך עצמנו. התובנה הזו מתחברת גם למודל T-SHAPE המוכר, שמדבר על עומק של מומחיות בתחום אחד ובמקביל היכולת להבין גם בתחומים אחרים ולחבר ידע, יכולות ותובנות. אנחנו צריכים להמשיך ולהעמיק את המומחיות שרכשנו, אבל במקביל לרחרח גם באיזורים אחרים, קרובים או רחוקים מהתחום שלנו, ולייצר הקשרים אינטרדיסציפלינאריים שכנראה יובילו אותנו לדרכי חשיבה ופעולה נכונות יותר לעידן הזה.