"אינכם מבינים בחינוך? אתם יכולים להיות ראשי ועדה"


כך פותח פרופסור דוד חן את מאמרו שהתפרסם ב-themarker . הוא כותב:
"נראה שהקריטריון העיקרי להיות ראש ועדה לאומית בתחום החינוך הוא שאינך מבין דבר בחינוך. מי שעוקב אחר התנהלותו של השיח הציבורי בנושא, לא יכול להתעלם מתופעה החוזרת על עצמה. למרבית מובילי השיח אין הבנה מקצועית בבעיות המערכת, אך לכולם יש פתרונות ... מובילי השיח הציבורי הם תעשיינים וכלכלנים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, מנהלי קרנות הון סיכון ועסקני חינוך. מי שכמעט ואינם משתתפים בדיון הם אנשי מקצוע במערכת החינוך, כמו מנהלים ומורים"...


המאמר הנוקב העלה בי שאלות שמלוות אותי מזה זמן מה- מי הם אותם אנשים האחראים על הרפורמות בחינוך? הרי ברור שלכל הוועדות שקמו עד היום הייתה מטרה חיובית עיקרית משותפת, והיא שיפור תהליכי החינוך בישראל. כאן נכנסת השאלה- באלו דרכים, ואז כל וועדה שקמה מציגה את דרכיה להשגת השינוי המיוחל.

בקורס של פרופסור עמי וולנסקי, העוסק בסוגיות במדיניות החינוך, נחשפתי למאמר של לארי קיובן: "שוב ושוב חוזרת הרפורמה". המאמר מדבר על המחזוריות הבלתי נגמרת של הרפורמות בחינוך ועל השינוי המיוחל המתבושש לבוא. קיובן מעלה מספר הסברים אפשריים לכישלון הרפורמות. בין היתר טוען קיובן, כי מנגנון הבדיקה הבירוקראטי הבודק את עבודת המורים והמנהלים אינו אלא כלי פורמאלי וטקסי שאינו מצליח לבדוק ביעילות את המתרחש בבתי הספר. קיובן אומר שניתוקה של ההוראה מן הניהול ומקביעת המדיניות מייצר אוטונומיה ובידוד שמתאימים מאוד למורים. המצב הזה יוצר חופש מסוים, שמאפשר למורים להתעלם מהנחיות מוכתבות מהמערכת ואף לשנותן.
קיובן, בניגוד לחן, לא מדבר על מי שעומד בראש הוועדות אלא על מה שמתרחש בפועל בבתי הספר.
אני חושבת שהמצב שמתאר קיובן אכן מתרחש בפועל, ושצריך לתת את הדעת על הסיבה להתרחשות הזו. הרי שאם המורים היו סוברים שמדובר בשינוי מועיל למערכת ובשיפור הלמידה וההוראה הם היו מתגייסים למשימה ומבצעים את ההנחיות כהלכתן. ייתכן והמורים, שבעי הרפורמות, אינם מאמינים עוד בשינויים מערכתיים, אלא מאמינים בשינויים אינדיבידואליים שכל אחד מהם יכול לבצע בכיתתו. מורה טוב מכיר את תלמידיו ויודע מהם הצרכים והיכולות שלהם, ולכן ניתן להבין מדוע המורים בוחרים להתנתק מן ההנחיות שקיבלו "מלמעלה". יחד עם זאת, יכול להיות שזו גם הסיבה לכך שרפורמות רבות נכשלו- היישום שלהן לא צלח בגלל התנהלות המורים. הפתרון האפשרי לכך הוא יצירת תהליכי פיקוח יעילים יותר בד בבד עם הקשבה לדעותיהם של המורים הנמצאים בשטח.

גם אני סבורה, כפי שכתב חן, שמקומם של מנהלים ומורים בוועדות החינוך הוא חיוני ושלא ניתן לקיים כלל ועדות כאלה ללא אנשי חינוך המכירים וחווים את השטח.
אני מניחה שרפורמה, טובה ככל שתהיה, לא יכולה לחול על כלל סוגי בתי הספר והאוכלוסיות ושיש מקום לאינדיבידואליות ויציאה מהכלל. לצורך כך אנשי החינוך צריכים להוות חלון למתרחש בשטח עבור אותם ראשי וועדות חינוך שאינם מהתחום.  

רפרנט למאמר המוזכר: "שוב ושוב חוזרת הרפורמה"/לארי קיובן בתוך: פישר גל וניר אריאלי (עורכים) שינוי ושיפור במערכות חינוך. מכון ברנקו וייס, מכון אבני ראשה. עמ' 24- 51.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איך בודקים למידה?

איך מרגישה למידה בקבוצות?

רעיונות לסיכום מפגש למידה