יום שבת, 26 בנובמבר 2011

משחקים חינוכיים- יש חיה כזו?

השילוב הזה בין משחק לבין חינוך נראה לי תמיד מאולץ ולא הגיוני... יש פנאי למשחקים וזמן ללימודים לא? ברבות השנים התבהר לי שמשחק יכול בהחלט להוות אמצעי מעולה לרכישת ידע או מיומנויות שונות.
בסמסטר זה אנו עוסקים בשילוב המשחקים בחינוך בקורס של פרופסור מיקי רונן. בשיעור הראשון נגענו בתיאוריית הזרימה המפורסמת של  Mihaly Csikszentmihalyi, שפותחה בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה. הוא מתאר את מצב הזרימה כתחושה של ריכוז והתמקדות בעשייה מסוימת שמסבה הנאה מרובה לאדם החש אותה.

מרכיבי תחושת הזרימה (מתוך: האתר של עמיטל כהן):

·      המשימה מאתגרת ודורשת מיומנות
·      המשימה דורשת ריכוז
·      ישנם יעדים ברורים
·      ישנו משוב מיידי לפעולה
·      ישנה מעורבות עמוקה ללא מאמץ
·      קיימת תחושת שליטה
·      תחושת העצמי שלנו נעלמת, תחושה ממש של העדר רגש כי כול כולנו עסוקים במשימה
·      תחושה שהזמן עוצר מלכת


כאשר הפעולה נעשית מתוך עניין, מעורבות ומוטיבציה פנימית הלומד מתפקד בצורה המיטבית שלו. יתרה מזאת- לומד שחווה את חוויית הזרימה ירצה לחזור על חוויה זו ולאתגר את עצמו שוב ושוב. באופן זה הוא מרחיב יכולותיו הקוגניטיביות. לכן, כדאי לשלב חוויות לימודיות שמעניקות ללומד תחושת זרימה. ניתן לשות זה באמצעות שיטות הוראה מגוונות, שימוש בעזרי הוראה מאתגרים, עיסוק בנושאים שונים מכיוונים חדשים וכמובן באמצעות משחקים. כאן תוכלו למצוא דוגמא לתבניות משחקים, שמצאתי כשימושיות לשילוב בהוראה.
בסרטון הבא מתאר ההוגה כיצד הגיע לתיאוריה שלו, ומסביר את מצב הזרימה:

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

"אינכם מבינים בחינוך? אתם יכולים להיות ראשי ועדה"


כך פותח פרופסור דוד חן את מאמרו שהתפרסם ב-themarker . הוא כותב:
"נראה שהקריטריון העיקרי להיות ראש ועדה לאומית בתחום החינוך הוא שאינך מבין דבר בחינוך. מי שעוקב אחר התנהלותו של השיח הציבורי בנושא, לא יכול להתעלם מתופעה החוזרת על עצמה. למרבית מובילי השיח אין הבנה מקצועית בבעיות המערכת, אך לכולם יש פתרונות ... מובילי השיח הציבורי הם תעשיינים וכלכלנים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, מנהלי קרנות הון סיכון ועסקני חינוך. מי שכמעט ואינם משתתפים בדיון הם אנשי מקצוע במערכת החינוך, כמו מנהלים ומורים"...


המאמר הנוקב העלה בי שאלות שמלוות אותי מזה זמן מה- מי הם אותם אנשים האחראים על הרפורמות בחינוך? הרי ברור שלכל הוועדות שקמו עד היום הייתה מטרה חיובית עיקרית משותפת, והיא שיפור תהליכי החינוך בישראל. כאן נכנסת השאלה- באלו דרכים, ואז כל וועדה שקמה מציגה את דרכיה להשגת השינוי המיוחל.

בקורס של פרופסור עמי וולנסקי, העוסק בסוגיות במדיניות החינוך, נחשפתי למאמר של לארי קיובן: "שוב ושוב חוזרת הרפורמה". המאמר מדבר על המחזוריות הבלתי נגמרת של הרפורמות בחינוך ועל השינוי המיוחל המתבושש לבוא. קיובן מעלה מספר הסברים אפשריים לכישלון הרפורמות. בין היתר טוען קיובן, כי מנגנון הבדיקה הבירוקראטי הבודק את עבודת המורים והמנהלים אינו אלא כלי פורמאלי וטקסי שאינו מצליח לבדוק ביעילות את המתרחש בבתי הספר. קיובן אומר שניתוקה של ההוראה מן הניהול ומקביעת המדיניות מייצר אוטונומיה ובידוד שמתאימים מאוד למורים. המצב הזה יוצר חופש מסוים, שמאפשר למורים להתעלם מהנחיות מוכתבות מהמערכת ואף לשנותן.
קיובן, בניגוד לחן, לא מדבר על מי שעומד בראש הוועדות אלא על מה שמתרחש בפועל בבתי הספר.
אני חושבת שהמצב שמתאר קיובן אכן מתרחש בפועל, ושצריך לתת את הדעת על הסיבה להתרחשות הזו. הרי שאם המורים היו סוברים שמדובר בשינוי מועיל למערכת ובשיפור הלמידה וההוראה הם היו מתגייסים למשימה ומבצעים את ההנחיות כהלכתן. ייתכן והמורים, שבעי הרפורמות, אינם מאמינים עוד בשינויים מערכתיים, אלא מאמינים בשינויים אינדיבידואליים שכל אחד מהם יכול לבצע בכיתתו. מורה טוב מכיר את תלמידיו ויודע מהם הצרכים והיכולות שלהם, ולכן ניתן להבין מדוע המורים בוחרים להתנתק מן ההנחיות שקיבלו "מלמעלה". יחד עם זאת, יכול להיות שזו גם הסיבה לכך שרפורמות רבות נכשלו- היישום שלהן לא צלח בגלל התנהלות המורים. הפתרון האפשרי לכך הוא יצירת תהליכי פיקוח יעילים יותר בד בבד עם הקשבה לדעותיהם של המורים הנמצאים בשטח.

גם אני סבורה, כפי שכתב חן, שמקומם של מנהלים ומורים בוועדות החינוך הוא חיוני ושלא ניתן לקיים כלל ועדות כאלה ללא אנשי חינוך המכירים וחווים את השטח.
אני מניחה שרפורמה, טובה ככל שתהיה, לא יכולה לחול על כלל סוגי בתי הספר והאוכלוסיות ושיש מקום לאינדיבידואליות ויציאה מהכלל. לצורך כך אנשי החינוך צריכים להוות חלון למתרחש בשטח עבור אותם ראשי וועדות חינוך שאינם מהתחום.  

רפרנט למאמר המוזכר: "שוב ושוב חוזרת הרפורמה"/לארי קיובן בתוך: פישר גל וניר אריאלי (עורכים) שינוי ושיפור במערכות חינוך. מכון ברנקו וייס, מכון אבני ראשה. עמ' 24- 51.

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

חינוך מסורתי או חינוך מתקדם?

במהלך הקורס 'סוגיות במדיניות החינוך' נתבקשנו לקרוא את מאמרה של סוזן סמל: 
"The city and country school: a progressive paradigm"
 (Schools of Tomorrow Schools of Today: What Happened to Progressive Education, Vol. 8 / Edition 1 )

המאמר מציג פרדיגמה של חינוך פרוגרסיבי-מתקדם, באמצעות הצגת בית ספר כפרי-עירוני בניו יורק. בית הספר המדובר נוסד ב: 1914, על ידי קרוליין פראט. הפדגוגיה הבית ספרית של קרוליין דגלה במושג"embryonic community" (קהילת עוברים), שמשמעותו התקדמות הלומדים באמצעות הרצונות והצרכים שלהם. הילדים מתנסים באמצעות הסביבה וכך הם לומדים על העולם. בהמשך תהליכי הלמידה וככל שהם גדלים- יש לאפשר לתלמידים אתגרים גדולים ומורכבים יותר.
פדגוגיה זו מזכירה את התיאוריה של לב ויגוצקי, שטען שהתפתחות המחשבה, השפה והחשיבה הרציונאלית נוצרת דרך אינטראקציה חברתית. באמצעות פתרון בעיות ובעזרתן של דמויות בוגרות (כגון: הורים או מורים), מתפתחת הקוגניציה. הילד מתנסה ובודק את סביבתו, צופה ומחקה את הסובבים לו ומאתגר את עצמו. כך נוצרת למידה על פי ויגוצקי.
בנוסף, גם התיאוריה של ג'ון דיואי תורמת לתפיסה הפדגוגית של בית הספר המוזכר במאמר. דיואי טען שצריך לתת דגש רב יותר על הרחבת האינטלקט ועל פיתוח של כישורי פתרון בעיות וחשיבה יצירתית, בניגוד לזכירה ושינון של תוכן השיעורים. לאורך ההיסטוריה נוסדו בתי ספר דמוקרטיים ועוד שיטות חינוך מתירניות, שהתבססו על רעיונותיו הפרוגרסיביים של דיואי.
בית הספר של פראט חרט על דגלו חדשנות פדגוגית ומיקם את צרכי הילד במרכז. ההורים שרשמו את ילדיהם לבית הספר חיפשו מוסד חינוכי שונה מן השיטה המסורתית. אני חושבת שחינוך כזה, המונע באמצעות אינסטינקטים ורצונות הטבועים בילדים, יכול להשיג למידה משמעותית, רלוונטית וקבועה לאורך זמן. הדוגמא הכי טובה לכך, בעיני, היא לומדים מבוגרים: כאשר אדם בוגר בוחר ללמוד במוסד אקדמי, הוא נהנה יותר מהלמידה ומתעניין בתחומים רבים הנושקים לנושאים שבחר ללמוד. יתרה מזאת, בעקבות הלימודים פונה הלומד לעסוק במקצוע בו בחר. ללא עניין ורלוונטיות קשה יותר ליהנות מהלמידה ולעסוק בה לאורך זמן.
יחד עם זאת, אני סבורה כי יש לשלב בין למידה מסורתית ללמידה פרוגרסיבית על מנת להגיע ללמידה אולטימטיבית. אני חושבת שצריך להציב סטנדרטים מסוימים שאליהם צריכים להגיע כלל הלומדים במערכת החינוך הלאומית (כגון: קריאה וכתיבה), אך לגוון בדרכי הלימוד ולתת ללומדים חופש מסוים לבחור את המקצועות שמעוררים בהם עניין. קיצוניות לכיוון מסורתי מדי או מתקדם מדי אינה הפתרון בעיני, ועל כן יש למצוא את העמק השווה שבין שני הקצוות הפדגוגיים הללו.