יום שישי, 20 במאי 2011

טכנולוגיה = בייביסיטר?

הכתבה המצורפת התפרסמה במדור טכנולוגיה של אתר nrg מעריב, ומדברת על מקצה שיפורים בתחבורה הציבורית בישראל. חלק משמעותי ממקצה השיפורים הוא כוונת החברות להעמיד לרשות נוסעיהן אמצעים טכנולוגיים, החל מאינטרנט זמין לכל משך הנסיעה ועד לאמצעי בידור צמודים שינעימו את זמנם (בדומה למסכים אישיים הנמצאים במטוסים). טכנולוגיה דומה ניתן למצוא ברשתות אוכל, בהן ממקמים מסכים אישיים לצד כל שולחן, על מנת לאפשר לסועדים להנעים את זמנם עד לקבלת המנות. הטכנולוגיה הזו קיימת כבר מספר שנים במדינות אחרות, אך בישראל זוהי דריסת רגל  ראשונה.

השאלה העיקרית שעולה היא מה קורה לזמן הפרטי שלנו? האם קשה לנו יותר להישאר ללא מעש גם לזמן קצר כמו נסיעה באוטובוס או המתנה לאוכל? האם אין ביכולתנו למצוא אלטרנטיבות אחרות ולא טכנולוגייות כגון: לשקוע במחשבות, להתבונן על הסביבה שלנו, להתרועע עם אנשים אחרים בעת המתנה במסעדה או בנסיעה?
מצד אחד הטכנולוגיה מאפשרת לנו להעסיק את עצמנו בכל זמן ומקום, בין אם בענייני עבודה או פנאי, גם במקומות שכוחי אל או בדרך אל העבודה וממנה. מאידך, החיים שלנו הופכים לתלויי טכנולוגיה כמעט לגמרי: הן בשעות העבודה והן בשעות הפנאי ואפילו בזמני המתנה.
זה מחזיר אותנו לוויכוח החי ובועט בנושא ניצול שעות הפנאי של בני דור ה-y, המעלה שאלות כגון האם העיסוק הגובר במחשבים מתבצע על חשבון אינטראקציה בינאישית? האם שעות פנאי מול המחשב באות במקום שעות של פעילות גופנית? מה קורה למבנה המוח של ילדים היושבים שעות רבות מול המחשב? מה קורה לתהליכי הלמידה שלהם? למצב הרוח? לבריאותם הפיזית?

שאלות רבות בנושא זה מטרידות אותנו כבר מזה מספר שנים, אך עדיין מדובר בבחירה אינדיבידואלית של הילד/הבוגר בנוגע לניצול שעות הפנאי שלו. מה קורה כאשר התחבורה הציבורית מאמצת את רעיון ניצול הזמן הפנוי לעיסוק בטכנולוגיה? האם מתפתחת פה מנטליות חברתית חדשה? האם החברה מתקדמת למקום בו כופים על היחיד את "הגזרות הטכנולוגיות" ומשאירים אותו נטול בחירה אישית? האם ייתכן שהכנסת צג המחשב לתחבורה הציבורית תהפוך למטרד בדומה לשימוש בטלפונים סלולריים? קשה לענות על השאלות הללו ללא אפשרות לפרספקטיבה רחבה יותר ולהשוואה. אולי רק לאחר התנסות ארוכה והסתכלות רטרוספקטיבית נוכל להגיע לדעה גורפת.

כל עוד הרשות נתונה- אני מציעה שכל אדם יבחר לעצמו מהי הדרך הכי מתאימה עבורו לניצול שעות הפנאי. להורים אני ממליצה להעלות את הנושא לדיון עם ילדיהם, כי אחרי הכל- הם שייכים לדור שהטכנולוגיה כבר נכפתה עליו... אולי שיקוף של המציאות העכשווית מול המציאות הישנה, שאינם מכירים, יכול להוביל אותם להתנסויות חדשות ולבחירות שונות באשר לשעות הפנאי שלהם.

יום שלישי, 10 במאי 2011

טכנופוביה- האדם שולט בטכנולוגיה, או שמא הטכנולוגיה שולטת באדם?


בחרתי לשתף אתכם בתופעה ההולכת וצוברת תאוצה, ככל שהטכנולוגיה הולכת ומתקדמת: טכנופוביה. קיימים  בינינו לא מעט אנשים, המקבלים חלחלה למשמע המילים "מחשב" או "אינטרנט". טכנופוביה בהגדרתה היא חרדה מפני טכנולוגיה ורכישת מיומנויות טכניות. בפועל, מדובר באנשים החרדים ממכשירים לא מוכרים, ומהפונקציות שאותן הם מאפשרים.
אבל טכנולוגיה הייתה כאן מאז ומתמיד (לצורך העניין גם עט הוא פיתוח טכנולוגי), אם כן מדוע בשנות ה-90 הלכה וגברה התופעה של פחד מטכנולוגיה? ניתן לקשר את התפשטותה המהירה של התופעה לפיתוח הטכנולוגי המוגבר שהחל בשנים אלו. התפשטות המחשבים תפסה תאוצה עם כניסתו של האינטרנט לסקטור האזרחי (1993). החל משנים אלו ניתן היה להבחין בנוכחותו ההכרחית של המחשב כמעט בכל מקום, עד כי היום קשה מאוד לדמיין כיצד יכולים להתנהל חיינו ללא מחשב ואינטרנט. הפיתוחים הטכנולוגיה של המאה ה-21 מהירים מאוד (לעומת הטכנולוגיה של המאה ה-19 והמאה ה-20) וקשה יותר לעקוב אחרי מכשירים חדשים בשוק ואפליקציות שונות, המיוצרים בתדירות בלתי אפשרית. עניין זה, בצירוף ההסברים הפסיכולוגיים לטכנופוביה (חרדת הזר והבלתי  צפוי, חרדת אובדן השליטה, החרדה  מתלות, החרדה מפני היריבות, החרדה מהתנוונות והתיישנות והפחד לדעת יותר מדי וכו') מובילים למספר גבוה של אנשים המשתייכים לקבוצת הטכנופובים. 
ואולי קיימת גם הצדקה סוציולוגית לפחד המצוין לעיל? ספרו של גדעון קונדה: "מהנדסים תרבות" עוסק בתרבות ארגונית של חברות היי טק. קונדה ערך מחקר איכותני במשך שנה בחברת הייטק מצליחה בארה"ב, והגיע למספר מסקנות מעניינות באשר לאופן התנהלותו של הארגון. המסקנה הכללית שלו היא שעובדי חברת ההיי-טק מתוכנתים על ידי מנהלי החברה (בין אם באמצעות דמגוגיה, ובין אם באמצעות פיתויים שונים) לפעול למען האינטרס של החברה ולא למען האינטרס האישי שלהם. בד בבד מתרחש מיזוג בין החיים הפרטיים לעבודה, והעובדים הופכים למשועבדים גם בזמנם הפנוי. קונדה ערך את מחקרו בסוף שנות ה-90, בתחילת עידן ההיי טק, לכן סביר להניח שבימינו היה מגיע לממצאים קיצוניים אף יותר. הגורם העיקרי שתורם לשעבוד ולטשטוש הגבולות בין זמן העבודה לזמן הפנאי הוא המחשב. העובדים הפכו לנגישים גם מעבר לשעות הפורמליות של העבודה, אפילו בסופ"ש ובחגים. תופעה זו זכתה לכינוי "עבדות מודרנית". גם בסרטון הבא, המדבר על טכנופוביה, דנים במושג זה. 


 בהמשך התכנית מדבר יוסי בהר על טיפול בטכנופוביה (כן, כן...), ונותן טיפים להפחתת החשש מהמחשב. 
אז היכן עובר הגבול בין שליטה בטכנולוגיה לבין שליטה של הטכנולוגיה בנו? האם כולנו חייבים להיות חלק מהעולם הטכנולוגי? האם על כל הטכנופוביים "להחלים" ממחלתם הקשה? כיצד ניתן להימנע מהעבדות לטכנולוגיה?
קשה לענות על שאלות אלו באופן אובייקטיבי ומוחץ. כמישהי שנולדה אל תוך עולם המחשבים והסלולאר איני יכולה לדמיין את חיי באופן שונה, אך אני בהחלט יכולה לגלות אמפתיה לבני הדורות הקודמים, שהסתדרו מצוין גם ללא עכבר ומקלדת... יחד עם זאת, קשה לי להבין כיצד ניתן להסתדר בעולם בו אנו חיים ללא מיומנויות טכנולוגיות בסיסיות. הפסד העולם העשיר שטומנת בחובה הטכנולוגיה נראה לי גדול יותר ומתסכל יותר מכל הסבר טכנופובי.
עצתי היא להמשיך ולהתעקש על דריסת רגל בעולם הטכנולוגי, ולאחר מכן לערוך סלקציה בין המיומנויות והמכשירים ולבחור מה מתאים עבור כל אחד ובאיזו תדירות. בהצלחה... 

יום שלישי, 3 במאי 2011

האם המחשב יתפוס את תפקיד המורה? ואולי רובוט....?

המסלול בו בחרתי ללימודי תואר שני (תקשוב ולמידה) מתמקד בעיקר בקשר שבין מחשבים/טכנולוגיה לחינוך. במהלך הקורסים השונים אנחנו מדברים הרבה על הצורך בתיווך מושכל בין שני העולמות, ועל הדרכים היעילות ביותר לבצע את הקישור ביניהם. מאמרים רבים נכתבו על אופי השילוב, ומה יקרה לדמות המורה ולתפקידו, כאשר הטכנולוגיה תהפוך לחלק בלתי נפרד מבית הספר. מאמרו של ד"ר עוזי מלמד, שהתפרסם ב:"הד החינוך", מגדיר בצורה ברורה וממצה מה מקומה של הטכנולוגיה בביה"ס, והיכן טמונות הבעיות העיקריות בשילובה.
הוא מרחיב על החסמים השונים שעומדים בפני המורים: המורים זקוקים לזמן כדי להמשיך ללמוד, להתפתח ולהתחדש. מורים הרוצים להתמודד עם האתגר ולאמץ את אמצעי התקשוב נדרשים למאמץ לא מבוטל- עליהם להשקיע זמן רב בלימוד בלתי פוסק של טכנולוגיות תקשוב המתחדשות תדיר. הם צריכים לדעת, להבין ולהפנים את היעדים החדשים של החינוך במאה העשרים ואחת. הם צריכים להכיר, ולפעמים לפתח בעצמם, אסטרטגיות הוראה חדשות. הם צריכים להשקיע לא מעט זמן ומחשבה כדי להכין את החומרים הדידקטיים הנחוצים. המורים המשתדלים להתחדש ולחדש אינם מתוגמלים בעבור הזמן, השקעת המחשבה והמאמץ היתרים. בנוסף, המורים זקוקים לתמיכה טכנית ופדגוגית גם בתהליכי היישום בכיתה, שתנחה אותם לניצול ראוי של כלי התקשוב למטרות פדגוגיות של המאה העשרים ואחת.

מעבר לקשיים הטכניים שמציין ד"ר מלמד, קיים קושי תרבותי מהותי והוא הרתיעה של המורים, הרגילים לתבנית ההוראה הישנה, מפני הזר והלא מוכר. מורים רבים אינם מצליחים להבין כיצד יחלקו את מקומם בכיתה עם המחשב. מעבר לכך, מורים רבים לא מכירים את הטכנולוגיה והפוטנציאל החינוכי האדיר שטמון בתוכה, ולכן ניתן להבין את סירובם או חששותיהם לשלב את הטכנולוגיה שאינם מכירים לעומק. עניין זה מערער את מעמדם בכיתה, מאחר וקרוב לוודאי שתלמידיהם מכירים את המחשב והאינטרנט הרבה יותר טוב מהם. חשוב להבין כי אין הרעיון ללמד את התלמידים מיומנויות מחשב- ההפך הוא הנכון: מיומנויותיהם הקיימות של התלמידים הן נקודת הפתיחה לשילוב ההוראה באמצעות הטכנולוגיה. המורים צריכים לדעת כיצד הטכנולוגיה תשרת אותם ואת תלמידיהם, וכיצד יוכלו להפיק ממנה תועלת. התלמידים לא יודעים כיצד ללמוד באמצעות הטכנולוגיה, אלא רק מכירים את יסודותיה. עניין זה מקביל להיכרות של תלמיד כיתה א' עם דף ועיפרון, אך עד אשר המורה ילמדו לכתוב- לא ידע כיצד האמצעים שמולו ישרתו אותו ללמידה. 

בעת שיטוטיי ברשת נתקלתי בכתבה של דובי וייס, המציגה דוגמה לשיעור מקוון (שנתמך בטכנולוגיה של חברת "עת הדעת") ומסבירה כמה אפקטיבי ומרתק יכול להיות שיעור כזה, הן מנקודת מבטם של התלמידים והן מנקודת מבטם של המורים. מומלץ לקרוא את התיאור המוחשי שלו, אך ברצוני לצטט משפט מסוף הכתבה, המסכם את הרשומה הנוכחית:
"האמצעים המתוחכמים שאנו מפתחים אינם באים להחליף את המורה. אין תחליף למורה! הם באים לצייד אותו כך שיהפוך למנצח על כלים פדגוגיים לטובת כיתה לומדת".


ולסיום צפירת הרגעה טכנולוגית- בתחום הרובוטיקה חושבים על תחליפים למקצועות רבים, אך טרם המציאו רובוט שיחליף את המורה. אספתי כמה דוגמאות מרתקות לתחליפים רובוטיים של אנשי מקצוע. צפיה מהנה...